אתרי טיפוס בארץ ובעולם

Big wall

קיר גדול מאוד" אל קפיטן"
לפני כשנה ביליתי ארבעה ימים על צוק במטרה להגיע לפסגתו, לא חוויה יום יומית לאף אחד. איך זה הרגיש? 
קיבלתי שיעור על מגבלות, על התמדה, על שותפות, על התמודדות עם קשיים וכל שאר הקלישאות של ההרפתקאות, תאמינו לי הן נכונות.
איך מורידים חוויה כזאת לכתב? אני תוהה עם עצמי אם זה אפשרי בכלל, אני לא בטוח אם אני מבין מה עברתי, בכל מקרה אנסה ואתחיל מהפרטים היבשים:
"אל קפיטן"  הוא הצוק הכי מפורסם בעולם – הוא נישא 900 מטר מעל רצפת יוסמיטי וואלי בזווית ישרה, גם לאדישים באנשים רק המראה שלו יזיז משהו בלב- הדבר הזה נלקח מעולם אחר , הוא לא קשור לפה הוא לא דומה לשום דבר בכל מקום אחר ואי אפשר שלא להיות נפעם בקרבתו, למטפסים על אחת כמה וכמה (כולם ישר מדמיינים איך זה לטפס אותו) – כל פעם שאני רואה אותו אוטומטית הדופק שלי עולה מיראה, השתאות והתרגשות מעורבבת בפחד עז, האם אני יכול לקיר הזה? האם אני אחזור בחתיכה אחת מדבר כזה?
המסלול שהלכנו עליו הוא האייקוני ביותר: the nose
אולי המסלול טיפוס המפורסם בעולם:
המסלול מחולק ל32 מקטעים (pitch) שכל אחד הוא בערך באורך החבל.
אז איך זה עובד? המוביל מטפס את המקטע, מסיים אותו, מעגן חבל לשותף שמטפס על החבל ובזמן הזה המוביל מושך תיק ששוקל בערך 60 קילו. כולם נפגשים למעלה המובילים מתחלפים וחוזר חלילה.
כל מקטע כזה לוקח באיזור השעה.
התיק כולל מים, אוכל, ציוד לינה, אוהל שנפתח על צלע הר, תיק לצרכים שלנו (שנמצאים בשקית בתוך התיק הזה, אחת המשימות הלוגיסטיות המסובכות-תנסו פעם להוריד מכנסיים עם רתמה תוך כדאי שאתם יושבים עליה) וציוד טיפוס ספייר. השכמה כל בוקר בחמש בבוקר וסיום תנועה והתארגנות לשינה בשקיעה.
ביום אין מנוחות- או שמאבטחים, או שמטפסים או שמושכים את התיק.
כמובן שאין ארוחות וכל מה שאוכלים זה חטיף אנרגיה אחד בזמן האבטוח, לפעמים גם זה לא- המטרה היא להתקדם ואין זמן לעצירות מיותרות.
בגלל שתמיד מחוברים לצוק  אין מרחב תנועה ואין מפלט מהשמש או מהרוח המתחזקת בשעות הצהריים, הגב התחתון מקבל לחץ בלתי פוסק מהרתמה ,הרגליים תלויות באוויר ונרדמות, גיד אכילס כואב מלדחוף את הקיר כל הזמן.
בטיפוס עצמו סחבתי 15 קילו של ציוד טיפוס שמטלטל לכל הכיוונים ומסתבך בכל דבר שהוא רק יכול.
זה הפן הפיזי והוא שוחק- כל השרירים עובדים כל הזמן, העור בקצות האצבעות נאכל מהיובש והחיכוך עד לרמה שבלילה אני מרגיש את פעימות הלב דרך הסדקים שבעור עם הבשר החשוף (זה כואב), השרירים שורפים, החוסר במזון מורגש ואני על סף התייבשות בכל רגע נתון.
וזה החלק הקל 🙂
החלק הקשה זה המנטלי- משימות פשוטות כמו לעשות פיפי הופכת להיות פרוייקט -הגעתי לתנוחות מאוד מוזרות באוויר בנסיון להוריד את העומס מהרתמה כדאי שאוכל לפתוח קצת את המכנסיים לפעמים זה מצליח ולפעמים קצת פחות(אבל זה מתייבש מהר מהרוח ?).
הישיבה הממושכת על הרתמה בשמש ללא יכולת לזוז גורמת לי לשאול את עצמי בכל רגע למה אני צריך את זה, הידיעה שכל טעות יכולה להרוג אותי ואת השותף שלי היא ידיעה קשה שמכריחה אותנו לשמור על מתודיקה קבועה ,לוודא אחד את השני על הזמן ולנסות לשמור על חדות לאורך כל שעות היממה, התסכול שאחרי יומיים טיפוס שהצוק נראה באותו גובה כמו מהקרקע  וכמובן הטיפוס עצמו-  אני מטפס 500 מטר מעל הקרקע שהעגינה האחרונה שלי מונחת 10 מטר מתחתי והיא לא בולט(bolt) שמישהו קדח לסלע אלא עגינה שאני שמתי בחריץ ואני סומך על זה שהיא תחזיק על סמך הנסיון שלי וזה מפחיד, מאוד!
הטכניקה של הטיפוס היא שונה ממה שאני בדרך כלל מטפס- בדרך כלל אני מסתמך על הידיים והרגליים שלי להתקדם על הסלע וכל משיכה הברזלים או הרצועות נחשבת רמאות, בסגנון הזה כל האמצעים כשרים בדרך למעלה: לשים עגינה ולמשוך עליה, לשים עגינה ולחבר אליה סולם שבנוי מרצועות ולטפס עליו, למשוך עם השיניים ועם הלב, הכל הולך, רק התקדמות יעילה של הצוות במעלה הצוק זה מה שחשוב.
לאורך כל הטיפוס אני מרגיש שאני באיזור שאסור ליפול בו (no fall zone)-זה מפחיד וזה מרוקן מנטלית (למרות שלרוב אם נופלים זה יהיה מפחיד אבל יגמר בסדר). לא קל להרגיש בסכנת חיים בכל שנייה ביממה, לא קל לדעת שהמרווח לטעויות הוא קטן מאוד.
כל הגורמים האלה יחד במשך ארבעה ימים רצופים גובים מחיר- אני לא בטוח כמה הייתי עצמי שם, אני לא בטוח כי אני לא כל כך זוכר- 4 ימים נראים לי עכשיו כמו כמה שעות , הכל נמרח, הסטייט אוף מיינד שלי היה שונה לחלוטין , כל מה שמטריד אותי ביום יום הפך חסר משמעות, העיקר היתה המטרה- למעלה!
ובדרך קורים דברים מופלאים, מעולם אחר:
ביום הראשון של הטיפוס באיזור 4 וחצי בבוקר שמענו רעם מטורף מימיננו, נבהלתי- בדקתי את מזג האוויר שוב ושוב ולא היתה צפויה סופה (ואין לנו ציוד להתמודד עם זה) הסתכלתי ימינה וראיתי שזה לא סופה אלא מפולת סלעים 300 מטר ממני-בולדרים ענקיים מתגלגלים במורד ההר ואני  מרגיש הכי חשוף וקטן שאני יכול להרגיש אבל אני מזכיר לעצמי שהמסלול שאני עושה הוא נקי ושכבר מליוני שנים הוא באותו מצב וזה לא אמור לקרות אצלנו.

בבוקר היום השני בעודנו מתארגנים שמעתי מעלינו משהו שנשמע כמו מטוס שחותך את האוויר ואני מסתכל ורואה בנאדם באוויר נופל מלמעלה, המחשבה הראשונית שלי היא "פאקקק מישהו נפל"
אני אומר לשותף להסתכל ולעצמי אני ממלמל :
"תהיה צנחן ולא מישהו שנופל אל מותו" ואכן כמה שניות מאוחר יותר מצנח נפתח לא רחוק מהקרקע והבהלה שלי הופכת לאופוריה, אני קולט שגם אני עושה משהו לא פחות מטורף מהבחור הזה, שגם עלינו אנשים מסתכלים מלטה ונפעמים ואני רק מתחיל להבין את זה- מה שאנחנו עושים זה הדבר האמיתי! כשהחבר שלו קפץ כבר צעקנו להם קולות עידוד בזמן הם מקפלים הכל למטה ובורחים מהמשטרה.
בגלל הסיזיפיות והרפטטיביות היום בורח בלי שאשים לב בכלל והלילה מגיע מהר מהצפוי, אנחנו פותחים מדף נייד  (כמובן תלויים מהרתמה והתהליך לא פשוט) בהתרגשות כי זה פעם ראשונה של שנינו ואנחנו לא בטוחים איך זה יהיה ואיך נישן אבל שינה על פורטל לדג זה מעין חלום שהיה לי הרבה זמן והנה סוף סוף זה קורה(בלילות שהסתכלתי על אל קפיטן מלמטה וראיתי את הפנסים של המטפסים על ההר תמיד דמיינתי אותי שם ועכשיו זה מציאות ואולי מישהו כמוני מסתכל עלי מלמטה ומהרהר מה אני חווה). הלדג'  די נוח ודי מפולס רק לא כדאי שכל המשקל יהיה בפינה אחת כי הוא יתהפך – ובלילה השלישי זה באמת קרה, השותף שלי כבר ישן מכורבל בשק"ש ואני סיימתי לעשן והתכוננתי גם לשינה שלפתע המוט המייצב ברח החוצה ומצאנו את עצמנו באלכסון ומחליקים למטה (כמובן שהכל מחובר להכל וזה לא מסוכן) אחרי יום כל כך ארוך זה הדבר האחרון שאתה רוצה שיקרה אבל אין מה לעשות התעוררנו בשנייה התחדדנו ותיקנו את התקלה במהירות ויעילות מפתיעה וחזרנו לשינה טובה רק בשביל לקום לאחת הזריחות היפות שראיתי בחיי.
התיק מחובר ליד הלג' ואנחנו מוציאים ממנו דבר דבר בעדינות מעבירים מיד ליד ומחברים עם טבעת לרצועות של האוהל ,אחד אחד מוציאים מזרונים, שקשים ,אוכל, מים , בגדים חמים.
בישול-מכיוון שאש וחבלים לא הולכים ביחד האפשרויות מוגבלות- יש לנו גזייה ניידת שהסיר והגז מתחברים והכל כמקשה אחת ללא אש גלוייה ואפשר להרתיח מים שמחזיקים את הגזייה באוויר.
אני ממלא מים, מדליק את האש מחזיק את הגזייה ומחכה לרתיחה, בזמן הזה השותף שלי פותח את האריזות של האוכל ומכין אותם- כשרתחו המים שופכים בזהירות לאוכל ומחברים את הגזייה החמה לטבעת רחוקה מהאוהל , מחכים חמש דקות ונהנים מארוחה חמה שמשיבה אנרגיה וחיות.
לאחר מכן אוכלים חטיף ומסתכלים למעלה על הכוכבים או למטה על העמק- החלק הכי כיף ביום, אני מאוד אהבתי לצאת מהמדף הנייד , למצוא איזה מקום בסלע שאני יכול לעמוד עליו בקושי או לשבת עם קצה התחת , לעשן ולנסות לשאוף את עוצמת החוויה, והיא אכן עצומה. אני יושב שם ומחייך לעצמי.
בלילה השני ישנו על מדף סלע אמיתי, מטר רוחב וחמישה מטר אורך והיינו בהיי מטורף, אפשר ללכת! אפשר לעשות פיפי , אפשר לבשל בלי לדאוג שהכל ישרף וגם ההתקדמות היתה נהדרת, הרגשנו שנכנסו לקצב ובפעם הראשונה באמת חשבתי שאנחנו נצליח לסיים את זה, שאנחנו מסוגלים וזה כבר לא בגדר פנטזיה.
זה דווקא הלילה שישנתי בו פחות טוב. המחשבות החזיקו אותי ער, המזרון שלי התפנצ'ר והירח המלא שכל כך התרגשתי ממנו לפני סינוור אותי כאילו מישהו מכוון לי פנס לפנים.
אך למרות הכל:
אהבתי את הלילות.
אהבתי את הימים.
בילינו ככה 4 ימים ו 3 לילות .
לא הגענו לפסגה, היינו במרחק נגיעה (21 מקטעים מתוך 32) – אחרי האופוריה של היום השני היינו בטוחים שהנה אנחנו מסיימים תוך יום וקצת אבל היום השלישי נתן לנו מכה כואבת- קבענו שהשותף יוביל את הפיץ' הראשון ה"קינג סווינג" אחד הפיצים האייקונים ביותר שבו צריך להגיע לנקודה גבוהה, לרדת למטה על החבל ואז פשוט לרוץ על הקיר מרחק של 50 מטר בשביל לתפוס אחיזה ולהתחיל לטפס שם. איזה מראה זה להסתכל למטה  ולראות מישהו רץ על הקיר 600מטר מעל הקרקע וכל פעם חסר לו עוד מטר להגיע לסדק ,אז אני מורדי אותו קצת שיהיה לו יותר חבל והוא מנסה שוב, לאחר הרבה נסיון שהוא כולו מתנשף ומזיע הוא נתפס על האחיזה ואנחנו צועקים בהתרגשות. אבל זה רקתחילת הפיץ וצריך לחזור להתקדם למעלה.
כמעט שעה וחצי אחרי נפגשנו בתחנה הבאה, בשלב הזה השיגה אותנו קבוצה של שלושה חבר'ה ומצאנו את עצמנו חמישה אנשים תלויים על שני בולטים אחד ליד השני, ללא הרבה יכולת לזוז, בשביל שהם לא יעקפו אותנו ואז נתעכב הפרטנר שלי שכבר היה עליו את כל הציוד והוא כבר נכנס לקצב החליט לתת עוד פיץ' , שלוק מים או שניים והוא יצא לדרך.
היום היה חם ,ההובלה היתה מסובכת ולקחה המון זמן , הניקוי אחרי גם לא היה פשוט בכלל במיוחד שהחבורה השנייה היתה תקועה איתנו וכל החבלים והציוד הסתבכו ככה שהגעתי אליו כמעט שעתיים וחצי אחרי שהוא יצא לדרך, כל הזמן הזה הוא בלי מים. כשהגעתי אליו ראיתי מראה מבהיל, הוא חיוור נורא ונראה חלש מאוד ובנוסף נתפס לו הגב התחתון מהריצות ומהישיבה הממושכת על הרתמה.
נתתי לו מים וכמה חטיפים להתרעננות אבל שנינו ידענו שלא נמשיך לטפס באותו יום.
התקדמנו ביום השלישי שני מקטעים בלבד!
מה שאומר שהתווסף לנו עוד יום על ההר ואין לנו מספיק מים ואוכל לזה וגם לא נראה שהגב של השותף יצליח לעמוד בעוד יומיים כאלה גם אם היה מספיק מים.
הבאתי את התיק אלינו ודאגתי למנהלות בזמן שהוא התמלא בנוזלים ואנרגיה, פתחנו את הלדג וניסנו להינות ממה שכבר הבנו שיהיה הלילה האחרון שלנו על ההר (אני חושב שהצלחנו, המתח והלחץ של לסיים את המסלול ירד ופשוט נהננו מהרגע ומשיחה שיכולה לקרות רק ששני אנשים חווים חוויה משותפת וכל כך אינטסיבית ומאתגרת, שיחת רעים אמיתית (כן נועם, יש דבר כזה שיחה אמיתית:)  ).
למחרת בבוקר התחלנו לגלוש למטה כמובן עם כל הציוד(פרוייקט בפני עצמו – רק להביא את התיק לנקודת נטישה לקח שעתיים וחצי שבהם עליתי וירדתי על החבל ארבע פעמים בשביל לשחרר את החבלים מסדקים בקיר שהוא נתקע עליהם) .
לקח לנו 8 שעות שבהן גלשנו 14 פעמים ושמרנו על חדות עד הרגע האחרון (רוב התאונות קורות בירידה -נפילת מתח וכאלה) לקראת שקיעה נגענו בקרקע יציבה- זה הרגיש לי כמו אסטרונאוטים שחוזרים מהחלל ומתרגלים ללכת שוב.
תשושים, חבוטים, מלוכלכים, מסריחים, גאים, מאוכזבים, המומים, שמחים, מאושרים הלכנו להתקלח ולעכל.
עבר כמעט שבוע מאז ואני עדיין מעכל, עדיין מעבד את כל מה שחוויתי.
אני בוודאות יכול להגיד שאני גאה מאוד במה שהשגנו, עשינו משהו גדול!
גדול וקשה יותר מכל מה שעשיתי עד היום.
נהנתי! נהנתי למרות ששקלתי לפרוש בכל שעה למרות שהיה קשה ומפחיד למרות שסבלתי, למרות הלכלוך הדם הזיעה והשתן שעל בגדיי למרות הכל היה כיף, ולא רק בדיעבד.
אני יכול להגיד בלב שלם שאני פאקינג קשוח.
אל קפיטן, אני מצדיע לך. אנחנו עוד ניפגש.

מיכאל שפייזר, 35. 
מטפס, הרפתקן ומאושר  🙂

חבר בנבחרת ישראל בטיפוס לבעלי מוגבלויות.

על המסלול:

the nose הוא אולי המסלול טיפוס הכי מפורסם בעולם, המסלול הכי מפורסם על המצוק הכי מפורסם-EL CAPITAN אשר נמצא בפארק הלאומי יוסמיטי, קליפורניה ארה"ב.

המסלול נמצא ממש באמצע המצוק, על הקו הכי בולט והוא המסלול הראשון אי פעם שטופס על האל קפיטן.
FA: הראשונים שטיפסו אותו: וורן הרדינג,ווין מארי,ג'ורג' וויטמור ב-1957. הטיפוס לקח 47 יום.

. לין היל 1993 :FFA

דירוג: בטיפוס חופשי 5.13+(8A), בטיפוס אייד (AID) דירוגו 5.8 C2.

מספר פיצ'ים: 32.

גובה ורטיקלי: 880 מטר.

4 טיפים למסלול:

כמובן שמי שמתכנן/ת לעלות על מסלול כזה חייב/ת שיהיה לו/ה נסיון וידע, איזה ציוד לקחת (איזה קאמים, איזה סולמות וכדו'), איך מטפסים אייד בצורה נכונה מהירה ובטוחה, רצוי גם ניסיון קודם בביג וול קטן יותר וכל שאר ההכנות הנחוצות לפני שיוצאים להרפתקה כזאת.  

אבל בכל זאת הנה ארבעה טיפים שלדעתי יכולים לעשות את ההבדל בין הצלחה לכישלון (בתור אחד שנכשל):

  1. משקל: light and fast or heavy and slow? אנחנו לקחנו את הגישה של המשקל, לקחנו המון ציוד! במבט לאחור ההולינג (משיכת התיק במעלה המסלול) היה מאוד קשה ולקח לנו המון זמן, המון אנרגיה פיזית ונפשית, תהיו קלים.
  2. כל סנטימטר נחשב: בטיפוס אייד כל צעד יהיה כמרחק העגינה הבאה שלך, אם אפשר להניח עגינה אפילו סנטימטר יותר גבוה זה משמעותי לאורך זמן, כל עגינה ומעבר בין סולמות לוקח זמן והרבה. יש המון עימות שצריך להניח במסלול הזה, כל אחת צריכה לקדם אתכם במקסימום מרחק.
  3. מים: לא לשכוח לשתות! זה נשמע טריוויאלי ומצחיק אבל זה אחת הסיבות שלא הצלחנו: לא בגלל שלא היה לנו מים אלא בגלל שהיינו כל כך עסוקים בעשייה ששכחנו לשתות ושכחנו לקחת מים להובלה (שיכולה לקחת מעל שעה בשמש). ביום השני אני קצת התייבשתי וביום השלישי השותף שלי התייבש. לשים תזכורות לשתות ולהחזיר מלחים לגוף.
  4. קרם לחות: שוב, משהו שנשמע מצחיק אבל כל כך חשוב. הסלע על אל קפיטן עושה שמות לעור. שני לילות על הצוק היה לי קשה להירדם רק בגלל שהעור בין האצבעות לציפורנים שלי נפתח לגמרי והרגשתי כל פעימת לב שלי בקצות האצבעות, כשירדתי מההר הידיים שלי היו במצב נורא. זה לא מנע מאיתנו להמשיך אבל זה היה מאוד מאוד לא נעים ומנע ממני שעת שינה או שתיים שהן כל כך חשובות שם.

 

על עצמי:

מיכאל שפייזר, 35. 
מטפס, הרפתקן ומאושר  🙂

חבר בנבחרת ישראל בטיפוס לבעלי מוגבלויות.

בגיל 29 גיליתי את הטיפוס ועד אז הספקתי לטייל לבדי על אופנוע ביותר מ-30 מדינות, הטיפוס שינה הכל.

בגיל 30 נפצעתי בתאונת טיפוס ו"ביליתי" שנה במיטה, בניתוחים, על כיסאות גלגלים ובשיקום שיצאתי ממנו הייתי אדם אחר.

בזמן הזה החלטתי לשנות חיי ולהקדיש אותם לטיפוס והרפתקאות וזה מה שאני עושה מאז, ההחלטה הכי טובה שעשיתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *